הסיפור העצוב ביותר הוא לגלות כי סבא מאבד את זה, פתאום, לאחר פטירת
הסבתא לה היה נשוי במשך 60 שנה, הוא מאבד את זה, הוא לא מפסיק לבכות עד שהוא מוצא
נחמה בחפץ. עכשיו, נסו לשפוט אותו, נסו להגיד לו לא לאגור? זה הדבר היחידי בעולם
שמאפשר לו להיות מי שהוא רוצה ולהסתתר מאחורי הכאב, הבור הזה, הצער שהשאירו לו
בלב. סבא התגלה כאגרן כפייתי ורק מי שמבין את זה, רק מי שהיה לו בן משפחה כזה יכול
להזדהות עם מה שנאמר כאן.
איפה מוצאים מפנה דירות לא שיפוטי?
המפנה המקצועי, זה שלא רק מגיע ואוסף את כל הפקלאות, את כל מה שהצטבר
בבית, אין ספק כי סבא היה צריך חבר, כתף, מישהו לספר לו על כל מה שעבר בתקופה
האחרונה. כשמצאנו את שי פינוי דירה, מצאנו אדם שלא מתרגש או נבהל משום דבר, להיפך,
הוא מתרגש ונרגש למראה של אדם שצריך את העזרה. היכולת של שי פינוי דירה לא להיבהל,
לעמוד בפני כל ההפתעות וכל הזמן לתת את ההרגשה כי הפינוי הזה הולך לייצר שינוי
מציל חיים. לקבל את סבא בחזרה, לראות את החיוך שלו, שלא יצא מהבית, אבל רק שיהיה
לו מקום לשבת, ללגום את הקפה כמו פעם, לראות תכנית טלוויזיה. כשאני חושב על כך,
אני שונא שגרה, מאידך, הייתי רוצה בכל ליבי שלסבא תחזור השגרה הזו ותמלא את חייו.
איך בודקים צורך אישי אצל אגרן?
שאלה טובה, אגרן לכאורה לא צריך שום דבר חוץ מחפץ, טעות! הוא עושה זאת
כי זה בלתי נשלט, הוא לא יכול להפסיק. בדיוק כמו סבא, זה הלך והחמיר והוא מאוד רצה
להפסיק רק שלא ידע איך. שי ישב איתו, הוא סיפר לו על תקופת המלחמה, איך שרד את
הנאצים, שי נתן לו אוזן קשבת, לפני שדיבר איתו או חשף אותו למצבו, נתן לו מראה ביד
וגרם לו להבין שמכאן חייב לייצר את השינוי המיוחל- שינוי שיבוא אך ורק אם ירצה, אם
יבחר לחיות. "אתה רוצה לחיות"? שאל אותו וסבא בעיניים דומעות שתק ורק
התבונן בו.
מכאן הכול הופך פשוט יותר
בחירת הצוותים, הכרת חלק מהם לסבא היקר, לתת תמיד את התחושה הבטוחה,
אין פחד, אין שיפוטיות, אין כעס, יש רצון טוב לעזור. לאחר מכן, סיור בכל החדרים,
סבא עצמו מסייר עם המפנים יחד, מראה להם הכול והם לא נוגעים או עושים משהו שיכעיס
אותו. חדר אחר חדר, בדיקת הסביבה, קביעת שעה שמתאימה והנה מתחילים. בין לבין צצות
השאלות "אפשר לשים את זה בצד"? בשום פנים ואופן לא "אני זורק את
זה".
בית נקי, חלק מהחפצים נשארו, הקירות נקיים, יש סלון, סוף כל סוף יש
סלון ואפשר לקרוא עיתון ולשתות תה במרפסת הישנה. פתאום, אפשר היה לראות את צוואתה
של סבתא.
סבא חזר לחיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה