סיפורה של אגרנית בגדים

קניתי, הכול מהכול, אוהבת בגדים, לא יכולה להיפרד מהבגדים הישנים, אולי ארזה? אולי ארד במשקל ואז אוכל ללבוש. למה אני לא יכולה להתנתק? שאלה טובה, אולי זה העבר שלי? אולי ממנו קשה לי. מה מזכיר לי כל בגד? למה יש לי כזה ערך סנטימנטלי אליו? אלו הן שאלות של אגרנית בגדים שפגשתי לא מזמן. למעשה, בכל אחת ואחת מאיתנו יש את העניין הזה של האגרנות, לקנות בגדים וכמה שיותר.

קונה הכול מהכול, זה עושה איזה ריגוש וזה לא חדש, אנשים מזמן שלא קונים בגלל שהם צריכים אלא בגלל שהם מרגישים- רוצים להרגיש. אין לה בן זוג, אין לה ילדים, משפחה בקושי והיא מוצאת את ההנאה ואת הרגיעה בקניות וכמה שיותר. נשמע מוכר? אגרניות בגדים יש למכביר, הן לא יודעות איך להפסיק, גם כשהן שוברות את כרטיס האשראי ל2 הן מבינות שהן מכורות ולבית שלהן הן לא יכולות להכניס אף אחד. גם אם הן רוצות להכיר מישהו, הן מתביישות מפחדות, כמותן יש גם אותי, אני אוהבת לאגור ולא יודעת ממי לבקש עזרה. אני פוחדת שיום אחד אקום ולא אוכל לנשום יותר נוכח האגירה הנוראית והתאווה שלי לבגדים. למה אני אוגרת?

הפגישה שלי עם שי פינוי דירה הייתה באקראי דרך הפייסבוק שלו, הוא מפרסם שם תמונות של אגרנים במצב הרבה יותר קשה ממני. נוכחתי לדעת שיש כל מיני סוגי אגירה, צעקתי לעזרה, נראה ששי אדם טוב וחם ובעיקר מלא בסובלנות ורצון לסייע. הרמתי טלפון, בצד השני היה אדם נעים, פתאום לא פחדתי לספר לו את כל סיפור חיי, שיתפתי אותו במה שעובר עליי, הוא הציע לי להגיע, לראות ולנסות לעזור לי- לא הזכיר שום דבר בטלפון על לזרוק, לא נשמע מאיים ובעיקר גרם לי להעיר מהלב שלי את הרצונות הכבויים- לצאת מזה, להפסיק לקנות, אין לי יותר כסף והבית מלא בבגדים שאני ממילא לא לובשת.

השיחות האלו, ביקורו של שי בבית, בית גדוש בבגדים, חלקם איכותיים מאוד, שי לא העז להגיד דבר, רק בחן את השטח, שאלתי אותו אם הוא יכול לסייע לי. "רוצה לתרום חלק, נאחסן מחדש"? שאל אותי ופתאום הרגשתי אור, רגע של תקווה, מישהו מקשיב לי, לא מסתכל עליי כמוזרה, השכנים מזמן כבר איבדו את הסובלנות כלפיי, אף אחד לא מדבר איתי.

שי פינוי דירה הסתכל בי כבת אדם, גובה עיניים, חמלה ענקית וסובלנות בלתי נתפסת, פתאום הרגשתי את קצה האור בתוך האגירה הבלתי פוסקת שלי. לא הייתי צריכה להסביר, לא להתנצל, שי העניק לי אפשרות לבקש עזרה מבלי שישפטו אותי.

אם תשאלו אותי, אני ממליצה על שי פינוי דירה כמפנה רגיש, עם לב ענק, אחד שיודע להגיע רואה את טובת האדם מול עיניו ורק אחר כך את טובת ההשתכרות שלו.

 

 

לעזור לחבר לצאת מאגרנות כפייתית

רציתי לעזור לחבר שאני קרוב אליו מאוד, איך עוזרים למישהו שאוגר ללא הפסקה ומעדיף חפצים על בני אדם? מקריאה עמוקה בנושא הבנתי שכך חיים אגרנים, או לפחות כך נראה על פני השטח- הם מפחדים, מתביישים, לא יודעים איך ואם בכלל כדאי לבקש עזרה.

יש מישהו שלא רוצה לחיות? יש מישהו שלא רוצה לשבת עם ילדיו סביב שולחן חג? למה אנשים נוטים לחשוב כי אגרנים מעדיפים את עצמם ואת החפץ? העניין הוא שאגרן אוגר ואז נכנס למעגל אגירה בלתי פוסק המכניס אותו לקונפליקט עם עצמו. מה יקרה ומה יצא לי מזה אם אבקש עזרה? יחשבו שאני משוגע? ילעגו לי? יעליבו אותי? הפחד הזה משתק אותם ומשאיר אותם בתוך אימת האגירה והחפצים וכך גם חברי הטוב שמלבדו לא היה לי אדם אחר. אומרים עשה לך חבר אחד? הוא עזר לי בתקופות קשות ביותר בחיי וכאשר גיליתי כי הוא מסתגר בבית ולא מוכן לתת לאף אחד להיכנס, החלטתי לא לוותר , בעיקר לא לתת לו לוותר על חייו.   

זר לא יבין זאת, אבל לא צריך להבין, משהו בך מתמלא עצב, סחרחורת, הבית מוזנח, עמוס עיתונים, עמוס ניירות, קופסאות שימורים על לתקרה, אמבטיה גדושה בחמגשיות של אוכל ישנות, אין מים. אי אפשר להתקלח שם, אי אפשר לעשות צרכים, אי אפשר לשתות קפה, אי אפשר להיזכר בשום דבר, למעשה אי אפשר לחיות. זה גורם לך לתחושה של מחנק בין אם אתה אוהב אדם או לא מכיר אותו, זה מצער כל כך שאין לתאר.

הבית עצמו נחמד מבחוץ, עושה רושם שזו סביבה עם פוטנציאל אדיר, אבל החבר האהוב הזה שלי כל כך שקוע באגירה עד שהוא לא רואה דבר. אני מנסה לתאר את המצב קצת אחרת, מנסה לראות בית שאפשר לקבל בו אורחים, בית שאפשר לשבת בו במרפסת. דברים קטנים שהופכים את החיים גדולים- עד עכשיו חשבתי שזה לא ניתן להשגה עד שפגשתי את שי פינוי דירה שנתן לי לא מעט נקודות של אופטימיות. "מכאן אפשר רק לעלות מעלה" אמר לי שי והבנתי שהגעתי לאדם עם המון לב ורצון עז לבצע את הפינוי הזה מהר, יעיל ונכון.

לראשונה מצאתי מפנה דירות עם רגש בדפי הפייסבוק, שם ראיתי את שי פינוי דירה והבנתי שזה אולי לא יהיה פשוט אבל יהיה עטוף בחום ואהבת חינם. כאשר שי הגיע למקום והכיר את חברי הטוב, משום מה הוא לא פחד ממנו, למעשה, אף אחד מהם לא פחד אחד מהשני.

ביחד, יד ביד שי עזר לחבר הזה שלי, הוא נתן לו לנהל את הפינוי בעצמו, לארוז מה שצריך כאשר המילה לזרוק או להיזרק נשארה הרבה מאחור. שי נתן לחברי הטוב את התחושה שזה קורה רק על פי צללי החליל שלו- אין שום דבר בכוח. נקבעו דברים ,לוחות זמנים, כספים, חוזים, הפינוי החל בבוקר ראשון והסתיים ביום רביעי.

שואלים אותי לגבי החיים של אחרי? אי אפשר שיהיה יותר נפלא מזה. פתאום, אני יושב עם החבר הכי טוב שלי ושותה איתו קפה על המרפסת בדיוק כפי שדמיינתי. פתאום אנחנו נזכרים בילדות בצבא, פתאום הוא אומר לי שהוא רוצה לחיות ולאוכל יש טעם חדש.

עכשיו, אני יכול לחזור לשגרה ביודעי שהנה, האדם היקר לי מכול אף הוא השיג לעצמו חיים טובים יותר והכול בזכות שי פינוי דירה.

שואלים אם אני ממליץ? אם אתם מחפשים ביטחון ושקט? התקשרו עוד היום והיווכחו בעצמכם כי לחיים יש דרך אחת- שי פינוי דירה.